top of page

אהבת אב? גילויים חדשים על מקומם של אבות בגידול ילדים

ז'אן-ז'אק רוסו (1712-1778), איש האשכולות מז׳נבה, כתב רבות על הפער בין החברה האנושית המודרנית ובין טבע האדם וציין כי בטבע האצילי שלנו ״אהבת אם תרפא את כל תחלואי החברה״. המקום של אבות בשיח על הורות נעדר, כך שהשימוש במושג ״הורה״ במקום ״אם״ הפך שגור רק משנות ה-20 של המאה הקודמת. עם זאת, ההכרה המחקרית בחשיבות של אהבת אב לצד זו אהבת אם החלה לצוץ רק בעשורים האחרונים כאשר אבות נתפסו לא רק כמפרנסים או חברים למשחק, אלא כהורים בעלי חשיבות שווה לזו של האימהות.





אב כהורה

מסקירה שנערכה לאחרונה [‎1] עולה כי אבות נוהגים לעסוק בפעילויות ייחודיות עם ילדיהם וכי לפעולות אלו השפעות ארוכת טווח על הישרדות הילדים, התפתחות הבריאות הנפשית שלהם ויכולותיהם הקוגניטיביות והרגשיות. באופן ספציפי, אבות נוטים לשחק עם ילדיהם במשחקים המעוררים יותר את חושיהם כגון זריקת הילד באוויר ותנועה עם הילד במרחב, המביאים לפעילות מוגברת של הורמונים ״חברתיים״ וחיזוק הקשר בין האב לילדיו. בנוסף על כך, אבות נוטים לשחק עם ילדיהם במשחקי התגוששות עם מגע גופני קרוב; כאשר אבות מפגינים דומיננטיות במשחקים אלה לצד חברותיות וצחוק, המשחקיות תורמת ליכולת של הילדים להתמודד עם אגרסיביות ולהפגין אגרסיביות, כך שככל שמתקיימים יותר משחקים בהם האב מפגין דומיננטיות, כך הילד מפגין פחות אגרסיביות בהתנהגות היום יומית שלו [‎2]. משחקיות זו גם נמצאה כקשורה ליותר פופולריות של הילד בקבוצת השווים, לקידום יכולות חברתיות ואקדמאיות, ולפחות קשיים פסיכולוגיים (כדוגמת דיכאון) בגילאים מאוחרים יותר. מעבר למשחקיות עם הילדים, הפעילות המשותפת של אבות עם ילדיהם נוטה להתמקד יותר בסביבה החיצונית ובעידוד החקירה של סביבה זו ולימוד יכולות בעלות משמעות תרבותית ייחודית התורמות להישרדות הפיזית בחברה ולקידום היכולות החברתיות של הילדים.

הכנה להורות

האם פעולות אלו של אבות הנן תוצאה של אינסטינקט אבהי או שמא אבות מגיעים להורות כלוח חלק? מחקרי הדמיה מוחית שנערכו על מגוון רחב של בעלי-חיים חברתיים ובכללם בני-אדם הראו כי בתקופה שלאחר הלידה מתרחשים שינויים מוחיים רבים, הן בקרב אימהות והן בקרב אבות, המאפשרים את ההתנהגויות ההוריות והדוחפים הורים לאימוץ תפקידי הורות. שינויים אלו כוללים שינויים בנפח התאים האפורים במוח האחראים, בין השאר, על ניתוב המידע החושי והתנועתי במוח, שינויים ברגישות הקולטנים במוח, צמיחה של תאי עצב חדשים וחיווט מחדש של הקישוריות בין חלקי המוח השונים. עם זאת, בניגוד לאימהות בהן שינויים אלו הנם מונחים גנטית ומתרחשים במהלך ההיריון ולאחר לידה כחלק מהכנה ביולוגית לאימהות, השינויים בקרב אבות מתרחשים אך ורק כתלות במידת החשיפה של האב לילדיו וכתלות בזמן המושקע בגידול הילדים. במחקר שנערך על-ידי פסקל ורטיקה (Pascal Vrticka) ועמיתיו, המשמש כחוקר-שותף בפרויקט אלפא, מצאו החוקרים עדות חותכת ראשונה לתופעה זו תוך שהם התמקדו באברון ייחודי החבוי עמוק במוחנו – ההיפותלמוס [‎3].



הדמיה של המוח האנושי וההיפותלמוס בתוכו

ההיפותלמוס, בין שאר תפקידיו, מרכז שתיים מהמערכות החיוניות של גופנו – הוא אחראי להפרשת אחד ההורמונים ה״חברתיים״ המרכזיים שלנו, האוקסיטוצין, המעודד ומאפשר תהליכי חיברות, ולהפרשת הורמון שמתחיל את פעולת הסטרס שלנו (corticotropin-releasing hormone), המאפשר גיוס משאבים להתמודדות עם אתגרים ואיומים. במחקר ערכו החוקרים הדמיה מוחית לקבוצה של 50 אבות לילדים בני 5 עד 6 שנים ולקבוצה של גברים בעלי מאפיינים דומים שאינם אבות לילדים. כאשר הסתכלו על נפח ההיפותלמוס, הקשור ליותר פעילות חברתית ובעיקר פעילות פרו-חברתית, החוקרים לא מצאו הבדלים בין אבות לגברים שאינם אבות. כלומר, הבאת רך נולד לעולם אינה הופכת אבות באופן מיידי להורים, לפחות לא ברמה המוחית. המחקר הראה כי נפח ההיפותלמוס של האבות היה קשור באופן ישיר לאמונה שלהם בדבר חשיבות המעורבות האבהית בגידול ילדים ובמידה בה הם נהנו מהאינטראקציה עם ילדיהם – ככל שהאמונה בתפקיד ההורי הייתה חזקה יותר, וככל שהאבות נהנו יותר מהאינטראקציה עם ילדיהם, כך נפח ההיפותלמוס שלהם היה גבוה יותר ומכאן היכולות ההוריות שלהם. מכאן, נראה, כי בעוד ״אהבת אם תרפא באופן טבעי את כל תחלואי החברה״, הרי אהבת אב עוברת דרך הרצון של האבות לאמץ את תפקידם ההורי, ואימוץ תפקיד הורי זה והאינטראקציה עם הילדים, יוצרים תמורות במוחם של האבות ומכשיר אותם כמעצבי דרך הכרחיים בחייהם של ילדיהם.







bottom of page