מה צפרדעים יכולות ללמד הורים על הורות?

כהורים לעתיד או הורים בהווה, אנחנו נתקלים לעיתים קרובות בשאלות כגון "איך אני מעניק לילד שלי חיים מאושרים, אפילו אם לי לא היו?" או "איזו השפעה בכלל יש לי על הילדים שלי?". כדי לחפש עצה, אנחנו לעיתים קרובות נעזרים במידע המפוזר על פני מאות מקורות ברשת ומחוצה לה החוצים פורומים, קבוצות תמיכה, רופאים, יועצים, קוראים בקפה, קוראים בכף היד, סתם קוראים לעזרה או בלוגים. ממש כמו הנוכחי. מאמר שהתפרסם לאחרונה על-ידי צוות חוקרים מאוסטרליה מעלה כי כהורים אנחנו יכולים ללמוד משהו דווקא מצפרדעים.

מה לצפרדעים ולהורות?

אחת השאלות המרכזיות המעסיקות חוקרים, והורים, הנה האם החוויות שלי כאדם, הילדות שלי, האירועים שחוויתי, הפחדים והחרדות, עלולים להשפיע על הילדים שיבואו. תשובה פשוטה היא, "בוודאי": ההיסטוריה שלי מעצבת את ההתנהגות שאפגין, וההתנהגות שאפגין מעצבת בתורה את ההתנהגות של הילדים שלי. לדוגמה, אם חוויתי אירוע מכונן שגרם לי לחרדות, הרי שאהיה אדם חרדתי, ומכאן הורה חרדתי, וההתנהגות החרדתית הזו שלי, תעצב חרדה אצל הילדים שלי. תהליך זה של הדבקה בחרדה בין בני-משפחה וביחסי הורה-ילד הנו מוכר לנו כחוקרים וישנם סדרה ארוכה של מחקרים התומכים בכך. אולם, מה אם אנסה כהורה שלא להפגין את החרדה שלי אל מול הילדים; האם זה ייקטע את שרשרת ההדבקה ומשום שלא אתנהג באופן חרדתי כלפי הילדים, החרדה שלי לא תעבור אליהם? לצערנו, התשובה לא כל כך פשוטה, ולעיתים לא כל כך משמחת. מסתבר שחרדה עלולה לחדור לנו אל מתחת לעור, אל תוך אופן הפעולה של הקוד הגנטי שלנו (ה-DNA) ולעבור בתור מסר של אופן פעולה גנטית גם אל הילדים שלנו. איך יודעים את זה? חוקרים צפרדעים.

צוות חוקרים בראשות Roshmi R. Sarma יצא לבחון האם ניתן לוודא באופן סיבתי שהתנהגות הורית החודרת אל מתחת לעור, אל רמת אופן הפעולה של הגנים, רמה הנקראת אפיגנטיקה, עשויה לעבור בירושה לצאצאים. לשם כך, הם אספו צפרדעים מרחבי אוסטרליה שיש להן התנהגות מאוד טיפוסית כאשר הן נחשפות לקריאות מצוקה של צפרדעים אחרות - קצב גדילה מואץ, והתנהגות הגנתית. שני אלה מאפשרים להן לשרוד בסביבה מסוכנת. החוקרים מצאו כי כאשר הן חשפו צפרדעים לקריאות מצוקה, לא רק שהן הפגינו בעצמן קצב גדילה מואץ והתנהגות הגנתית, אלא גם הצאצאים שלהן וצאצאי הצאצאים שלהן (דור שלישי לקריאות המצוקה) הפגינו קצב גדילה מואץ והתנהגות הגנתית וזאת על אף שלא נחשפו בעצמן לקריאות מצוקה. כלומר, התנהגות שאיננה מולדת, אלא כזו שנרכשה על-ידי צפרדעים כתגובה לאירוע סביבתי עברה בתורשה לדורות הבאים ואפיינה את ההתנהגות של דורות אלה. בנוסף על כך, באמצעות התערבות תרופתית החוקרים יצרו שינויים באופן הפעולה הגנטית של הצפרדעים (ברמה האפיגנטית) על מנת לוודא שהמנגנון האפיגנטי אחראי לתהליך שהם צפו בו. הם ראו כי בהשוואה לקבוצת צפרדעים שלא עברה שינוי , לא רק שהצפרדעים שעברו שינוי אפיגנטי הפגינו קצב גדילה מואץ והתנהגות הגנתית, אלא גם הצאצאים שלהן וצאצאי הצאצאים שלהן הפגינו התנהגויות אלה. מכאן למדו החוקרים שאירוע שעושה שינוי אפיגנטי עלול ליצור אדוות המגיעות גם לדורות הבאים.

מחקרים אלו מלמדים אותנו על האפשרות כי אירועים בחיינו לא רק משאירים חותם על הנפש שלנו, אלא גם חותם על אופן הפעילות הביולוגית שלנו, על האופן בו הגנים שלנו פועלים. אופן זה, הקוד האפיגנטי, עלול במקרים מסוימים גם הוא לעבור בתורשה ולהשפיע על הילדים שלנו, גם אם לא נפגין את ההתנהגות שלנו בנוכחותם.