עניין של מגע

המוח שלנו נעזר בשרשרת חושים שמטרתם לפרש את העולם סביבנו. עם זאת, החושים אינם תופסים את המציאות החיצונית כפי שהיא, אלא הם נבררו על מנת להטות אותה בכוונת מכוון; הם יכוונו אותנו ליהנות מגירויים שיתרמו להישרדות שלנו במידה ונצרוך אותם ולסלוד מגירויים אחרים שיפגעו בסיכויי ההישרדות שלנו. לדוגמה, טעם מתוק איננו רכיב המצוי במזון אותו אנו אוכלים; הוא יצירה של המוח שלנו בתגובה לנוכחות של גלוקוז במזון, על מנת לתגמל אותנו על צריכת גלוקוז משום היותו מקור הדלק המרכזי לפעילות הגוף והמוח שלנו; אם לא נתוגמל, לא נצרוך די אנרגיה לפעילות גופנו ואז נהיה תשושים, חסרי מרץ ובסכנת חיים. אחד החושים המרכזיים בהם אנו עושים שימוש יום־יומי הוא חוש המישוש. בעוד סוג מגע מסוים גורם לנו לתחושה לא נעימה ורתיעה, ישנו מגע הגורם לנו עונג. האם העונג הנוצר ממגע מוסר לנו כי עלינו לצרוך סוג מגע שכזה ביחסינו הבינאישיים משום שמגע זה מיטיב איתנו? בשאלה זו נעסוק בבלוג הקרוב.







שני נתיבי המגע


תחושת מגע נקלטת על־ידי חיישנים המצויים בעורנו ומועברת למוח על מנת לקבל פרשנות. מחקרים הראו כי קיימים שני נתיבים שונים של מעבר מידע אל המוח [1]: נתיב התקשורת הראשון הנו נתיב מהיר להעברת מידע הזורם דרך סיבי עצב מסוככים (עטופים בחומר מבודד הנקרא מיאלין והנקראים סיבי איי־ביטא) היודעים להעביר מידע בקצבים של בין 20 ל־80 מטר לשנייה. מידע זה מגיע הישר לאזורי פירוש החישה והתנועה של המוח ומאפשר למוח להעריך את המקום שלנו במרחב ולקבל מידע על תכונות כגון צורה וטקסטורה של גוף כלשהו הנוגע בנו. נתיב זה הנו חיוני ביותר להישרדות שלנו ומאפשר לנו להימנע מאיומים ולהתהלך בעולם. נתיב התקשורת השני הנו נתיב איטי להעברת מידע הזורם דרך סיבי עצב לא מסוככים (ללא הבידוד של מיאלין; סיבי סי) היודעים להעביר מידע בקצבים איטיים של בין 0.5 ל־2 מטר לשנייה. סיבים אלו מצויים ברקמות עור המלוות בשיער כדוגמת הזרועות, ומזרימים מידע ישירות אל אזורי הפירוש הרגשי של המוח והם רגישים בעיקר למגע רך ואיטי על העור, זה המגיע מליטוף. מדוע נתיב מידע איטי זה מתקיים ובמה הוא תורם לנו?


החשיבות של מגע [2]


מגע הוא אמצעי החישה הראשון להתפתח והוא הפיגום עליו אנו בונים את התחושה של גופנו וההגדרה העצמית שלנו. החשיבות שלו מתחילה עוד בטרימסטר השלישי להיריון כאשר העובר מצוי ברחם. מחקרים מראים כי בתגובה לליטוף של האם את בטנה, העובר עסוק יותר בחקירה של קיר הרחם באמצעות מגע. חקירה זו מפעילה את סיבי ה־סי האיטיים של המגע המביאים לשחרור של אוקסיטוצין – הורמון המעודד את התפתחות המוח החברתי של העובר – וביטא־אנדורפין – הורמון המרגיע את העובר ומסב לו עונג. זו גם הסיבה שתנועת הטלטול הרכה בזרועות ההורה מרגיעה את התינוקות לאחר היוולדם ומפחיתה בכי, תנועות גוף וקצב לב.

לאחר הלידה, המגע ממשיך לתרום רבות להתפתחות התינוק. מחקרים הראו כי ב־65% מהאינטראקציות של אימהות עם ילדיהן ישנה תקשורת באמצעות מגע המביאה להפחתה התנהגותית של לחץ ומצוקה, רמות נמוכות של הורמוני לחץ כגון קורטיזול, קצב לב נמוך יותר, מעגלי שינה וערות סדירים יותר ומצב רוח טוב יותר. עם זאת, השפעות המגע אינן רק מצביות אלא גם ארוכות טווח: לדוגמה, הפעלת סיבי סי באמצעות ליטוף נמצאה קשורה לעלייה גדולה יותר במשקל, קיצור השהות בבית החולים ותגובתיות עצבית גדולה יותר בקרב פגים. תינוקות נצפו גם כעושים שימוש עצמי במגע; במחקר על תינוקות בני שישה חודשים לאימהות עם דיכאון לאחר לידה נמצא כי התינוקות היו עסוקים משמעותית יותר במגע עצמי בהשוואה לתינוקות לאימהות שאינן בדיכאון. לטענת החוקרים, מגע עצמי זה נועד לפצות על הירידה במגע החיובי מהאימהות וניסיון לשימור התמורות החיוביות של מגע בחייהם.

לאורך חיינו, המגע ממשיך להיות חוש קריטי להתפתחות החברתית שלנו ושל יונקים אחרים. לדוגמה, תצפיות שנערכו על קופים הראו כי הם עוסקים בטיפוח הדדי כדוגמת פלייה של טפילי עור במשך זמן ארוך הרבה יותר מהצורך הפיזיולוגי לכך. פעילות זו כרוכה בשחרור של אותם שני הורמונים – אוקסיטוצין וביטא־אנדורפין – התורמים להתפתחות קשרים חברתיים, להרגעה והסבת עונג. באופן דומה, מגע הנו חיוני ליחסים בתוך בקרב המשפחה הגרעינית ומהווה את המנבא החזק ביותר לקיומם והתפתחותם של רגשות חיוביים בקרב ילדים. כיצד המגע יוצר את אותן תמורות מרחיקות לכת מעבר להשפעתו המצבית?


מגע ושינוי לאורך זמן באופן פעילות הגנים בגופנו – האפיגנטיקה של מגע [3]


"אפיגנטיקה" בהפשטה מתייחסת לרכיבים הקובעים את אופן הפעילות של הגנים בגופנו, היא רגישה לשינויים סביבתיים והיא נשארת ברובה יציבה לאחר חלון ההתפתחות של 5 השנים הראשונות של חיינו. מחקרים הראו כי מגע מלטף של הורים המפעיל את סיבי ה־סי האיטיים של המגע יוצרים תמורות אפיגנטיות המשפיעות שנים קדימה על ילדיהם. לדוגמה, במחקר שנערך בשנת 2019 מצאו החוקרים כי מגע מלטף ממושך יותר של אימהות בתינוקות שלהם נמצא קשור לביטוי רב יותר של גן האחראי ליצור קולטן המעורב בכיבוי מערכת הסטרס (גן בעל השם הביולוגי NR3C1). מכאן, תינוקות אלו היו מסוגלים להתמודד עם סטרס באופן יעיל יותר, היו רגועים יותר, ועם מערכת לחץ פחות תגובתית. בנוסף על כך, במחקר אורך על תינוקות בין גילאי 5 עד 18 חודשים הראה כי מגע אימהי מלטף נמצא קשור לביטוי רב יותר של קולטן האוקסיטוצין, אותו הורמון הקשור לקשירת קשרים חברתיים וטיפוחם.

מגע מלטף זה נמצא לא רק קשור לאפיגנטיקה מגוננת, אלא גם לחוסן מפני תהליכים שליליים המתרחשים לעיתים בחייהם של תינוקות רכים. לדוגמה, תינוקות שאושפזו ביחידת טיפול נמרץ עם לידתם משתחררים עם שינויים אפיגנטיים על רכיב קריטי במערכת הסרטונין – אותו הורמון הפעיל בתרופות רבות נוגדות דיכאון וחרדה כגון הפרוזק. שינויים אלה הופכים אותם לרגישים יותר להפרעות דיכאון וחרדה בהמשך חייהם. תופעה זו נחסכת מילדים אשר הוריהם נהגו ללטף אותם במהלך שהייתם ביחידה לטיפול נמרץ. באופן דומה, תינוקות לאימהות בעלות דיכאון לאחר לידה מאופיינים בביטוי נמוך יותר של הגן האחראי ליצור קולטן המעורב בכיבוי מערכת הסטרס (אותו גן בעל השם הביולוגי NR3C1) ומכאן הם יותר רגישים לסטרס, פחות רגועים ועם מוכנות ביולוגית רבה יותר להתפתחות הפרעות חרדה בבגרותם. אימהות אשר ידעו על אף הדיכאון שלהם לגעת וללטף את ילדיהם, חסכו שינוי אפיגנטי זה מילדיהם. ממצאים אפיגנטיים אלו הנם ראשוניים בלבד, בשל החדשנות של התחום, אולם הם מהדהדים את המימרה של ג'ון קיטס, משורר רומנטי אנגלי, כי "למגע יש זיכרון" ומחדדים את תחושת הבטן שלנו כי מגע בקשרים החברתיים הקרובים שלנו הנו בריא לנו.



1. McGlone, F., J. Wessberg, and H. Olausson, Discriminative and affective touch: sensing and feeling. Neuron, 2014. 82(4): p. 737־755.

2. Cascio, C.J., D. Moore, and F. McGlone, Social touch and human development. Developmental cognitive neuroscience, 2019. 35: p. 5־11.

3. Wigley, I.L.C.M., et al., Epigenetic protection: maternal touch and DNA־methylation in early life. Current Opinion in Behavioral Sciences, 2022. 43: p. 111־117.






פוסטים אחרונים

הצג הכול