גנטיקה זה לא גורל

גם אם חלק מההורים שלנו סיפרו לנו שחסידה נשאה אותנו אל תוך העריסה כדי להימנע מסיפור מביך על יחסי אישות, המפגש של זרעון הנושא את המידע הגנטי של האב, עם ביצית הנושאת את המידע הגנטי של האם קבע את הרגע בו נוצרנו. בתוך אותה ביצית מופרת קיימים 23 זוגות כרומוזומים הנושאים את הקוד הגנטי הכולל את התוכנית המלאה ליצירת כל מי שאנחנו: מצבע עיניים, גובה וחזות, ועד אופן תפקוד מערכת העיכול, החיסון והנשימה. אם המידע הגנטי הנו תוכנית האב ליצירה הכוללת של כל תהליך ואיבר המרכיב אותנו, האם זה אומר שהקוד הגנטי מכתיב גם את הגורל שיקבע איזה אדם נהיה, והאם נהיה אמפתיים, מאושרים או חרדתיים?

גנטיקה אינה הגורל שלנו

לשמחתנו, הטבע העניק לנו גמישות - את היכולת להיות אמפתיים, מאושרים או חרדתיים על אף הקוד הגנטי איתו נולדנו. כיצד זה אפשרי אם הקוד הגנטי מכתיב את התוכנית לכל תהליך ואיבר הקיימים בנו? ההסבר לכך מצוי בשכבה הנחה מעל הקוד הגנטי שלנו, שכבה המכונה השכבה האפיגנטית. שכבה זו מורה לקוד הגנטי מתי, היכן וכמה לפעול. כך, למשל, במידה וילדים גדלים בסביבה מרובת איומים כמו זו הקיימת בישובי עוטף עזה, הרי כדאי שמערכת הסטרס (דחף, לחץ) שלהם תפעל ביתר שאת כדי למקסם את האפשרות של הישרדות במידת הצורך. בסביבה זו יתרחשו שינויים אפיגנטיים שיורו למערכת הסטרס לפעול באופן מתמיד או חריף יותר וזאת בהשוואה למצב בו אותם הילדים היו נולדים בסביבה עם מיעוט של איומים. מכאן, התשובה ל"מי אנחנו?" מצויה במפגש בין הסביבה שאנחנו ההורים מעניקים לילדים שלנו ובין הגנטיקה שלהם היוצר הוראות אפיגנטיות לאופן ביטוי הגנים ההופכות את הילדים שלנו למי שהם. כדי לחדד את הקביעה הזו ראיינתי את דר' Pernille Darling Rasmussen מאוניברסיטת קופנהגן, שפרסמה סקירה על ההשלכות של הורות על תהליכים אפיגנטיים בקרב הילדים ומכאן על התהליך היוצר את הקוד האפיגנטי המצוי בשורש מאפייני האישיות של אותם הילדים.

דר' ראסמוסן, כהורים או הורים לעתיד, מדוע חשוב להכיר בתהליכים אפיגנטיים?

"בתשובה שלי אנסה לשים בצד את התפקיד שלי כרופאה וחוקרת ואנסה להשיב על השאלה מתוך נקודת המבט שלי כאמא לשלושה ילדים. כאמא, החשיבות של נקודת המבט האפיגנטית הנה שהיא מאפשרת לטשטש את הגבול המאוד נוקשה בין אלו המאמינים בתורשה ואלו המאמינים בסביבה. אלו שמאמינים בתורשה רואים את העולם כקבוע מראש וכמוכתב על ידי גורל ומכאן שתפקידם כהורים קטן. אלו המאמינים בסביבה מתקשים לקבל שישנן השפעות של הגנטיקה שלנו ושאם תהליכים מתקבעים קשה מאוד לשנותם. ככל שנהיה ערים לכך שלא ניתן להפריד בין תורשה וסביבה, כך נטיב להבין את עצמנו ואת התגובות שלנו לסטרס ובכך נמטב את התגובות ההוריות שלנו על מנת לגדל ילדים בריאים יותר."

מהי הנקודה המרכזית העולה מתוך הסקירה שביצעת?

"הנקודה המרכזית שעולה מתוך הסקירה שביצעתי על ההשלכות של הורות על תהליכים אפיגנטיים בקרב ילדים הנה שילדים עלולים להיות מושפעים מהטראומות של הוריהם מבחינת אופן הפעילות הביולוגית שלהם. כלומר, ילדים עלולים להיות מושפעים מאירועים שקרו לאמא שלהם ואף לסבתא שלהם. לדוגמה, אם מישהו נוטה להיות חרדתי והוא לא מוצא סיבה ברורה לכך, הרי שבעבר היינו מסבירים זאת דרך כך שהיינו אומרים שאנשים פשוט פיתחו אישיות שונה. על אף שאמירה כללית זו עדיין כמובן נכונה, מחקר אפיגנטי מאפשר הבנה טובה יותר לאופן בו הורים מורישים תהליכים המשפיעים ביולוגית על ילדיהם ובכך גם למנוע תהליכים אלו ולקדם התפתחות בריאה."

לדעתך, מה צריך להיות הצעד הבא בתחום?

"התשובה הפשוטה שלי הנה - עוד מחקר! מחקר נוסף יוכל לאפשר לציבור הרחב להיחשף לתובנות העולות מתוך מחקר אפיגנטי, להבין את התהליכים ואת ההקשרים בהם קשרים אפיגנטיים נוצרים. אני חושבת שלאנשים רבים תהיה אנחת רווחה גדו

לה אם הם יבינו שלסביבה ישנה השפעה מכרעת על אספקטים רבים בחיינו משום שיש לנו שליטה יחסית גדולה על סביבה זו, לבטח סביבת גידול הילדים שלנו. עד לאחרונה, ההבנה שלנו לגבי מהם השפעות גנטיות הייתה כזו שייחסה להם השפעה נוקשה - אם יש לך גן מסוים, הגורל שלך יהיה גורל מאוד ספציפי. כלומר, התפיסה הייתה שאם ירשת גן מסוים זה כמו זכיה או הפסד בלוטו - אין לך שליטה לגבי הגורל שירשת. אפיגנטיקה מראה שישנה אפשרות לכך שהגנים שלנו אינם הגורל שלנו. חשוב לזכור כי אפיגנטיקה אינה משתנה באופן יום-יומי וכי נדרשת סביבה יציבה לאורך זמן כדי ליצור תמורות אפיגנטיות, אולם עצם הידיעה שיש לנו השפעה על גורלנו ועל האופן בו הגנטיקה שלנו תבוא לידי ביטוי, זו תובנה מאוד מעודדת ומרגיעה."

לסיום, בסקירה ציינת כי מחקרים מצאו שאלימות כלפי נשים יוצרת שינויים אפיגנטיים בקרב האימהות המ

וצאים ביטוי גם בפוסט-טראומה ושינויים אלו משליכים גם על האישיות של הילדים. תוכלי להרחיב על התהליך לפיו קשר זה עלול להתרחש?

"בתהליכים אלו קיימת ידיעה שאנחנו מודעים לה מזה שנים - ילדים מגיבים לפחד ותגובות סטרס של הוריהם - ובמקרה זה ילדים מגיבים לפחד שהאימהות שלהם מפגינות בעקבות החשיפה שלהן לאלימות בתוך המשפחה. הנקודה החדשה הנה שכחוקרים אנחנו מתחילים להבין כיצד הטראומה עוברת מההורה החווה אותה אל הילדים. לצערנו, נראה כי גם אם לא נחשפנו מעולם לאלימות, אנחנו עדיין יכולים להיות מושפעים משינויים אפיגנטיים שהאימהות שלנו מורישות לנו דרך תהליכים גנטיים."